תקווה כנגד כל הסיכויים: "תוחלת החיים של אהבה" היא ביוגרפיה חזקה ומרגשת / ינץ לוי

איידס

הרומן האוטוביוגרפי של ינץ לוי, "תוחלת החיים של האהבה", מתאר התמודדות של משפחה עם מחלתו של אחד הבנים ועם דעיכתו של האב.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

"תוחלת החיים של האהבה" הוא ספר מעורר מחשבה, שהקריאה בו אינה קלה. על פי הצהרת המחבר מיד בתחילת הספר, זה רומן אוטוביוגרפי שמתאר את מותו של אחיו באיידס לפני שנים רבות. לוי, בן למשפחה של שישה ילדים, מתאר באומץ וללא שיפוטיות את התהליכים שעוברים על משפחה שמתמודדת עם מחלתו הקשה של אחד הבנים ועם קשיים נוספים. כפי שכבר סיפר בעבר, אביו היה מבוגר מאמו בשנים רבות, ואמו, שנולדה למשפחה חרדית, עזבה את הדת כדי להינשא לו וניתקה את הקשר עם משפחתה. אולי כדי לפצות על הקשיים הללו, הביאו ההורים לעולם שישה ילדים, וגידלו אותם בדירה גדולה ומוזנחת על אחד מגגות תל אביב, כשהם נוכחים בבית בדרך כלל.

 תוחלת החיים של אהבהלביא, כך נקרא אחיו של מיכאל, המְספר, היה ילד חזק, חכם ומלא אמביציה. הוא הצטיין בלימודים, התגייס לאחת הסיירות והיה חניך בקורס קצינים, אלא שבבדיקת דם צבאית שגרתית שנערכה בעקבות תרומת דם התגלה שהוא חולה באיידס. לא נשא, אלא חולה. רשויות צה"ל משחררות אותו מיד, והידיעה נוחתת על המשפחה כרעם ביום בהיר: לחרדה הרבה בנוגע לגורלו של האח נוספת גם התהייה כיצד נדבק במחלה, שגנאי דבק בחולים בה. הוא לא היה מכור לסמים, לא היה הומו וגם לא קיים יחסי מין עם זונות. כאילו לא די בזאת, המשפחה מתמודדת עם בעיה נוספת, חמורה לא פחות. אבי המשפחה לוקה בשיטיון. אט־אט הוא מאבד את זיכרונו, וכשלביא חולה הוא כבר אינו מסוגל להבין מה שמנסים לספר לו. הוא משתין בכל פינה בבית, הולך לאיבוד מעת לעת, ונטל הטיפול בו הולך וכבד.

לוי מתאר באומץ ובכנות החלטות קשות שהתקבלו במשפחתו בניסיון להקל על חייו של האח. ראשית הם נפטרים מחומי הכלב. הם מנסים למסור אותו לאימוץ, אבל ללא הצלחה, הם מנסים למסור אותו לעמותה למען בעלי חיים, אבל הם מסרבים לקבל אותו, וכך, לוקחים שניים מהאחים את חומי לשדות ונוטשים אותו שם. זו דוגמה טובה לאופן שבו מספר לוי את הסיפור בלי לשפוט את המעורבים. את מלאכת השיפוט, אם יש כזאת, הוא משאיר לקוראיו, וזה אולי הדבר המעניין ביותר בספר.

אחר כך מחליטה המשפחה שמאחר שהאב הולך ומידרדר, והוא אינו שולט בצרכיו, דבר שעלול לזרז את קצו של האח, יש להוציאו מהבית ולאשפזו במוסד. זה מקום נורא שבו האב מבלה כשהוא יושב בכיסא גלגלים שקשור לאחד הקירות מבוקר עד ערב, ועם לילה הוא מושכב במיטתו. גם במקרה הזה הסיפור מסופר ללא שיפוטיות מצדו של המספר, ובכנות רבה, כשהוא מניח לקורא להסיק את מסקנותיו בעצמו.

ולמרות כל זאת, נדמה שיש יוצא מהכלל אחד ויחיד לגישת המספר, והוא אם המשפחה. היא מוצגת כאשה ילדותית וקלת דעת במידה כזאת שאפילו ילדיה תוהים על מעשיה ומבקרים אותה: ביום שהעבירה את בעלה ואבי ילדיה למוסד סיעודי, הכניסה לביתם גבר שבקושי הכירה וניהלה איתו רומן סוער עד שנודע לה שיש לו מאהבות נוספות. זה לא הכל: כשבנה מוטל על ערש דווי וברור שימיו ספורים, היא מחליטה לנסוע לארצות הברית עם מאהב נעורים ישן ונשוי. רק קריאתו הנרגשת של המספר, בגלל מצבו של האח, משיבה אותה ארצה. גם כאן הוא נמנע מנקיטת עמדה, אבל שם את הדברים בפיה של סמדר, אחותו: "מה הכל בסדר? איך היא האמינה שהוא בא להוספיס רק לביקור? היא פשוט לא רוצה לחזור. זה לא מעניין אותה. ברגע שיש לה בן זוג, אף אחר לא קיים מבחינתה". קשה שלא לנקוט עמדה לגבי מעשים כאלה, ואף על פי כן, המספר אינו עושה זאת ומותיר לקורא לבחור את רגשותיו בעצמו.

תוצאת תמונה עבור הספר תוחלת החיים של אהבה
כל‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬האחים‭ ‬היה‭ ‬כותב‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬אחרת‭ ‬לגמרי‭. ‬
ינץ‭ ‬ורשף‭ ‬לוי

אבל הכנות שבה מוצגים הדברים אינה הדבר היחיד שמעניין בספר הזה; נוספת לו ההתמודדות הצמודה עם הגסיסה של האח והאופן שבו היא בולעת את חייהם של יתר אחיו. מאשפוז פסיכיאטרי ועד כליאה בכלא הצבאי, כולם נעלמים בתוך מותו הממשמש ובא של לביא. זה נושא קשה, ולעתים, מתוך ניסיון להיצמד לאמת, כפי שהוא מגדיר אותה, זה עושה את הקריאה בספר מתישה מאוד. כדי להדגיש את מחויבותו לאמת משווה המספר את ספרו לספרה של סופרת שהכיר. כאן הוא מקיים דיון ארס פואטי בשאלת האמת הדוקומנטרית מול הספרות. לאחר שהוא מצהיר שוב ושוב על כך שהוא דבק באמת ומעדיף אותה על פני האמנות, הדיון הזה מניב השוואות בין ספרו שלו לבין ספרה של הסופרת, וגם מציב במרכז העלילה את דמותו של המספר־הגיבור, שחופפת במידה רבה, כך נראה, את דמותו של המחבר. לפעמים חפיפה כזאת עלולה לייצר דמות נרקיסיסטית ששבויה בתפישותיה וברעיונותיה, והופכת אותם לאידיאולוגיה בגרוש, מין מושא לרכילות רדודה. אבל כתיבתו של לוי היא בעלת רבדים עמוקים יותר, וכך, למרות רגעי חולשה רבים בעלילה, הוא מצליח לגעת בקורא.

מהם רגעי החולשה של העלילה? בראש וראשונה חזרות. מחויבות קצת יותר עמוקה לאמנות, במקום לאמת, היתה ללא ספק מקצרת חלק גדול מהספר ומהדקת את עלילתו. חולשתה השנייה של העלילה היא הדיון הנרחב בשאלת הכתיבה, הרעיונות שמלווים אותה, איך בדיוק לכתוב את הדברים וכיוצא באלה עניינים, שחלק גדול מהם מיותר ומשעמם. גם אם כנות היא דבר חשוב בכתיבה, היא יכולה להתבטא לא רק במימזיס, אלא גם בהיצמדות לרגשות אמת ולדינמיקות של מצבים. הטרגדיה, על פי אריסטו, מתרחשת על פני לא יותר מ–24 שעות, וכאן היא משתרעת לעבר האינסוף, והדרמה שאפשר היה להפיק ממנה נכתשת.

לוי כתב עד כה לילדים, ו"תוחלת החיים של האהבה" אינו ספר ילדים אף על פי שהמספר העומד במרכזו הוא אדם צעיר שמוקף במשפחה שבה נולד, ובמובן זה הוא עדיין בעמדת ילד. ההומור שמאפיין את כתיבתו של לוי בדרך כלל נעדר מהספר הזה, וגם עובדה זו אינה מקילה על הקורא.

מה אחרים חשבו על הספר? תושיק מאתר הקוראים "ספריה" אהבה אותו מאוד והתרגשה ממנו, וממליצה שוב ושוב לקרוא אותו. כך היא כותבת: "תיאור הדעיכה של לביא במשך מספר שנים הוא לא קל, בלשון המעטה. הדמעות זלגו לי לא מעט לאורך הספר. יש בספר הרבה סבל וכאב, המתנה וציפייה מול אכזבה, אבל עדיין תמיד יש תקווה להשיג אהבה שתעזור להתמודד עם הקשיים. המסקנה היא, שצריך להמשיך לחיות, כי החיים הם מעל הכל". האם מה שכתוב כאן משקף צורך במסר מסוג זה בעולם שחורג מגבולות האישי והמשפחתי, ושהחברה הישראלית מאוד זקוקה לו בימים האלו? אולי. באתר "כותבת אתכם בשבילכם" גם אהבו את הספר: "הוא סוחף, הוא מרגש, הוא מצחיק בחלק מהזמן, הוא בדיוק מה שמיכאל מבטיח — סיפור על מוות, אבל מהצד של החיים. לא סיפור על סוף או הפסקה".

מהו אם כן הדבר, שהופך את הספר הזה לרב מכר? גם הנושא שלו, ובעיקר, העובדה שהוא מתיימר לספר סיפור אמיתי בנושא כאוב, סודי, אולי מביש. קרנם של סיפורים אמיתיים היתה תמיד רמה יותר בקרב הציבור (זו ההזדמנות להיזכר בכך שדניאל דפו נתבע על כך ש"רובינזון קרוזו" אינו סיפור אמיתי), וזכייתה של סבטלנה אלכסייביץ' בנובל השנה רק מוכיחה שלא נס לחו של הסיפור האמיתי ושמעמדו חזק מאי פעם.

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.