ניו יורק – ראיון עם הסופר נתן אנגלנדר – המשרד למקרים מיוחדים

נתן אנגלנדר

כשהניו יורקר בוחר בך כאחד מ-20 הסופרים החשובים בעולם, כדאי מאוד שתקיים. ספרו החדש הוא יצירת מופת
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

לידיעת יושביו הוותיקים של בית הקפה הירושלמי תמול שלשום: הבחור עם התלתלים הארוכים ששרץ בשולחן הסמוך באמצע הניינטיז, זה שאולי הזדהה כנתן אנגלנדר, אזרח אמריקאי ותושב של חור מוזנח בנחלאות, ההוא שחלם חלומות ורשם את הקפה על החשבון והחזיר חובות כשבמקרה השיג עבודה וכמה שקלים – ובכן, תפסנו אותו בניו יורק, בדרך חזרה מערב לכבוד ספרו החדש באוניברסיטת פרינסטון, כמה שעות לפני שהוא נוסע לעדכן את קוראיו באוסטרליה בשני עניינים.

קודם כל, שהוא הסחורה הכי חמה בשוק לוהט של סופרים יהודים־אמריקאים; ושנית, ש"המשרד למקרים מיוחדים",'‬ הרומן הראשון והחדש שלו (הוצאת כתר ומטר‭,(‬ הוא מסוג הספרים שפוגשים פעם בעשור. מה שנקרא יצירת מופת.

אנגלנדר כמובן לא יגיד את זה לקוראים – כמי שגדל בבית אורתודוקסי הוא מקפיד להדוף בנימוס את המחמאות שמוערמות על ראשו – אבל אפשר לסמוך עליהם שיבינו לבד. אחרי הכל, הם ורבים אחרים ברחבי העולם הפכו את ספר הסיפורים הראשון שלו, "גלגול בפארק אווניו",‬ לאחד הנמכרים ביותר בעשור האחרון, מוקף בשבחים מקיר לקיר ומצדיק מעל ומעבר את המקדמה בסך 350 אלף דולר ששולמה אז לסופר האלמוני.

עכשיו, בגיל ‭,38‬ כבר בלי התלתלים ובהחלט לא אלמוני, אנגלנדר חוזר על תקן מנצח. אחד מנסיכי דור הזהב החדש של הספרות היהודית־אמריקאית, לצד כותבים כמו מייקל שייבון וג'ונתן ספרן־פויר. על "המשרד למקרים מיוחדים" – ספר שעלילתו מתרחשת בין בית הקברות של הזונות היהודיות בבואנוס איירס לבין הסיוטים הכי גרועים של שוחרי חירות באשר הם – כבר נאבקו בארץ לא מעט הוצאות ספרים.

את השיחה התחלנו בעברית. אנגלנדר אמנם מצהיר ש"בעברית אני נשמע הרבה יותר קשוח‭,"‬ אבל השפה שלו עשירה ומתנגנת, כזו שמזכירה יותר הגייה של תלמיד ישיבה מאשר של יהודי אמריקאי. כך או כך, מתברר שהוא עדיין מתגעגע. "אני מת על חומוס, אני מת על שוק מחנה יהודה, באייפוד שלי אפשר לשמוע את הדג נחש ואת שאנן סטריט‭."‬ לקלל בעברית הוא כבר יודע. בהמשך השיחה יסביר גם ש"את הקבר של ברוך גולדשטיין צריך להעביר לביוב‭."‬ אפילו החטא הגדול הראשון והמתוק שלו – נסיעה באוטובוס בשבת קודש – התחולל בין טבריה לירושלים.

אבל אנגלנדר נולד בניו יורק, "בשטעטל יהודי מוקף בקניונים" כהגדרתו. "היינו כיפה סרוגה ושומרי שבת, והיה ברור שלא נצא לארוחת ערב במסעדה איטלקית בשכונה, אבל מילקשייק בדיינר אפשר. כי בני דורו של אבי – הדור של ברנרד מלמוד ופיליפ רות – נורא רצו להיות אמריקאים. במקום זה מתברר שהם בנו חברות סגורות שהלכו והשתבללו בתוך עצמן, ופתאום כבר אי אפשר היה לקרוע נייר טואלט בשבת, ופתאום חזרתי מבית הספר ואמרתי לאמא שלי שנמות אם לא תהיה לנו מצה שמורה. לקח לי שנים להבין שאני חי בתוך הקהילה הזאת אבל לא בתוך האמונה הזאת, ועוד שנים כדי לדעת שבכלל יש דבר כזה, סופר. אני הייתי אמור, במקרה הטוב, להיות עורך דין או רואה חשבון‭."‬

איך בכל זאת יצאת מהגטו התרבותי הזה?

"למזלי נתקלתי בתיכון במורה לאנגלית, דווקא קתולית, שאולי ניחשה את המצוקה שלי ועודדה אותי להתחיל לקרוא. פתאום הבנתי שהרב שלי הוא לא בדיוק אינטלקטואל גדול אלא איש שפוחד לשאול שאלות, וכשאני שואל אותו איך אנחנו יודעים בכלל שהאל קיים, כל מה שהוא יכול להגיד זה 'אנגלנדר, צא מהכיתה‭.'‬ בסוף התיכון כבר היה לי מאוד לא נוח. אחרי זה הלכתי לקולג' וישנתי כל היום ועדיין לא היה לי נוח. ואז השותף שלי לחדר אמר 'ניסע לירושלים לשנה‭.'?‬ די נגררתי אחריו, וזה בדיוק מה ששינה את חיי‭." ‬

את זה תצטרך להסביר.

"אף פעם לא הרגשתי כל כך חופשי כמו בירושלים. זו היתה התאהבות מיידית. זה שבבית קפה אחד אפשר לראות בחורים עם כיפות וזוג הומואים בדייט וערבים שמגיעים לקפה, זה שירושלים יכולה להיות כזאת קוסמופוליטית, מסעירה ומלאה אפשרויות – זה היה החידוש, האדרנלין של החירות. אחר כך באו החטאים, אבל אני עדיין לא מוכן להגיד שאין אלוהים, כי מי יודע מה הוא מסוגל לעולל לי‭."‬

ירושלים קצת יותר מסובכת מהאידיליה שאתה מתאר.

"כמו כל מי שהיה שם, גם אני מכיר את הכאוס של הפיגועים עם הסאונד של האמבולנסים והמסוקים והשאלה אם היום הולכים לשוק או לא ומה הסיכויים להיפגע שם, ועם הידיעה שטרור זה רע אבל גם להשליך פצצה של טון על עזה זה לא ממש טוב, וכן, ירושלים הפכה אותי ל‭…‬ נו‭…‬ נקרא לזה ניאו־פוסט ציוני או משהו, ואני מוצא את עצמי מתווכח בלהט בארה"ב עם אנשים שממש לא מבינים שזכותה של ישראל להתקיים, כאילו שאנחנו עוד חיים ב־‭.'47‬ סליחה, אם יש לכם ביקורת על הקנדים, תמליצו לפרק את קנדה? אז בחוץ אני מתגונן, ובישראל אני רואה את הצרות האחרות – את הפנאטים משני הצדדים, את הנבלות שהפכו את קבר גולדשטיין למקום שבו נשים עקרות מתפללות לילד, את הסכנה העצומה לחירויות אזרחיות שמתחילה תמיד מדברים כאילו שוליים ומאנשים שמכופפים את הראש ומקבלים את רוע הגזירה – והכי גרוע, ממשיכים בחיוך ומוחקים את הזהות שלהם‭."‬

בירושלים כמו בארגנטינה?

"כמו בכל מקום, כמו בכל זמן שאסור לשאול בו שאלות ושמוכנים לקבל בו מרות. האנלוגיה בין ישראל לארגנטינה נהיית ברורה יותר כשחושבים על חייל מת שלא קברו אותו כיהודי כי יש איזה ספק לגבי הסבתא שלו, אבל זה בסדר גמור שימות למען המולדת. זה נכון לגבי כל מי שאנחנו לא מוכנים לקבל כחלק מאיתנו גם אם הוא קורבן שלנו. כן, כמו העבדות של תעשיית המין היהודית שבתוכה חיו ומתו נשים שחטאן העיקרי היה העוני הנורא שלהן".

אובססיה למילה
כדי לצנן את התלהבותן של קוראות בגיל העמידה, אלה שמראות לאנגלנדר תמונות של הבנות הרווקות שלהן כשהוא חותם להן על ספר בסיורי קידום מכירות, יש להזהיר שמדובר בבחור אובססיבי. זו בעיניו הדרך היחידה לכתוב. "שמונה שנים עבדתי על הספר הזה, בידיעה ברורה שאני הולך ומתנתק מהשמועות על ההצלחה של הסיפורים הקצרים‭,"‬ הוא אומר. "שמונה שנים ישבתי כל יום – חוץ מיום שלישי, שזה היה השבת שבחרתי – ולא עשיתי שום דבר אחר. בעצם כן עשיתי: בערך פעם בשנה החלפתי ענף ספורט שנכנסתי אליו בשיא הפנאטיות ויצאתי ממנו כדי להיכנס לאחד אחר. וזהו. מה לעשות שחיים של סופר הם חיים נורא משעממים‭."‬

ולמרות שעלילת הספר מתרחשת בבואנוס איירס ונותנת תחושה תלת מימדית משכנעת מאוד, בשמונה השנים האלה נמנע אנגלנדר מלעשות כמה דברים שנראים הגיוניים מאוד לרוב הכותבים: הוא לא נסע לארגנטינה, לא למד ספרדית, ולא ראיין בני משפחה של נעלמים. "הייתי שם פעם אחת ב־1980 לרגל איזו חתונה משפחתית‭,"‬ הוא אומר, "וחזרתי רק אחרי שהספר היה גמור. הרגשתי שאני צריך לברוא את העולם שלו מעצמי, מתוך השכנוע הפנימי הכי עמוק שלי, לא כאיזה הד של תחקיר. וכשהגעתי בדיעבד לבואנוס איירס ועמדתי על המזח שבו מתרחשת בספר שלי שיחה בין הגיבור לבין טייס, חשבתי לעצמי שכן, ככה בדיוק זה היה, כמו שכתבתי‭."‬

השיחה שאנגלנדר מדבר עליה מגיעה בספר אחרי שקדיש פוזנן – גיבור בלתי נשכח, קשה עורף ולא יוצלח כרוני, בנה של זונה, שכמו כל המתים מנידחי הקהילה היהודית בבואנוס איירס קבורה מחוץ לגדר, בחלקה המיוחדת לאלה שמתביישים בהם – מגלה שהוא חייב לחפש את פאטו, בנו היחיד והלא כל כך מוצלח. פאטו לא חזר הביתה מהאוניברסיטה. הימים ימי תחילת הדיקטטורה הצבאית של שנות ה־‭,70‬ ואנשים מתחילים להיעלם פתאום. הוא מתחיל לחפש, אבל במשרד למקרים מיוחדים לא מכירים בקיומו של פאטו פוזנן.

קדיש – שבדרך כלל עובד במחיקת שמות של זונות ופושעים יהודים ממצבות, כדי שלא יביכו את בניהם העשירים והמוצלחים בקהילה היהודית – מוצא שקל מאוד למחוק גם אנשים חיים. לפחות 30 אלף אנשים כאלה 'נעלמו' בארגנטינה בשנים הרעות. על המזח הוא פוגש את גלגולו המודרני של מלאך המוות – מי שאל מטוסו נתחבו אנשים חיים, בדרך כלל אחרי עינויים, והושלכו ממנו לתהום של שכחת עולם.

הדיאלוג הזה – שמהדהד לא רק את מה שאירע בארגנטינה אלא גם את מה שקורה כשיהודים מאבדים את זהותם – הוא אחד הטקסטים הכי מצמררים שייצא לכם לקרוא. ולצידו יש בספר גם רגעים קומיים מדהימים, כאלה שגורמים לך לצחוק בקול רם ומיד לבדוק מסביב אם מישהו שומע, כאילו בלב הקדרות המדויקת כל כך שאנגלנדר ברא קצת אסור לצחוק.

אבל אנגלנדר כבר מומחה בעירובים האלה: בסיפורים הקצרים שלו אדם יכול להפוך מגוי גמור ליהודי גמור תוך כדי נסיעה במונית ניו יורקית; קבוצה של יהודים מהעיר חלם, בדרך לאושוויץ, יכולה לעלות על הרכבת הלא נכונה ולהסתתר בקרב חבורת אקרובטים כדי לשרוד; ואימת המוות מהולה תמיד באותו מבט קומי שמזכיר לו עצמו שהוא בסך הכל בן אנוש.

מוכשר, מחוזר ומקושר – אנגלנדר מסרב להיות מלוהק לאגדה רומנטית שגיבורה המתולתל עזב את ירושלים לטובת לימודי כתיבה באוניברסיטת אייווה, מצא סוכנת שהאמינה בסיפוריו הראשונים, נבחר

על ידי ה'ניו יורקר' כאחד הסופרים הצעירים המבטיחים בארה"ב, ומאז הוא כותב וכותב עד עצם היום הזה. אבל זה בדיוק מה שקרה לו. "עבודה קשה ומזל, זה הכל‭,"‬ הוא מצטנע.

ובכל זאת, למה אתה מייחס את המזל הזה?

"חלק מזה שייך פשוט לרוח התקופה. אני לא יודע למה, אבל זו תקופה טובה במיוחד באמריקה לספרות רצינית, וכן, גם לדור חדש של סופרים שבודקים את הגבולות של הזהות היהודית שלהם בצורות חדשות ולוקחים אותה למקומות שלא התאפשר להפליג אליהם כשכולם רצו להיות אמריקאים טובים‭." ‬

אז יש באמת חבורה כזאת של 'הסופרים היהודים־אמריקאים המצליחים‭?'‬ כולם מכירים את כולם?

"יותר ממכירים. חלק מאיתנו גם חברים טובים. לא מזמן עשיתי הגדה חדשה לפסח יחד עם ג'ונתן ספרן־פויר‭."‬

איך זה מסתדר עם הרגש היהודי העמוק הידוע כקנאת סופרים?

"זה מיותר לגמרי. יש מקום לכולם. הזמנים השתנו, ולא תמצאי בינינו טיפוסים מיוסרים שמקללים את המתחרים ומטביעים את יגונם באלכוהול. אנחנו לא נפגשים בברים אפלים ולא עושים קוק. אנחנו נפגשים בג'ים, מי שמאמין באלוהים מודה לו על מזלו הטוב, ואחר כך חוזרים לעבוד קשה‭."

פורסם ב
YNET‬

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.