" לכתוב זה כמו טריפ" – דלית אורבך

עם שלושה רבי־מכר וקמפיינים כמו "לא סחבק. מנהיג", דלית אורבך ממשיכה לזגזג בין עולם הפרסום והספרות.

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

עובדת במשרד פרסום. עבדה תשע שנים במשרד הפרסום מקאן אריקסון ושנתיים במשרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי.

ואם לשלושה, מתגוררת ברמת חן ברמת גן.

(ניתן להשיג את ספרייה בספריית הקורא העברי)

דלית אורבך היא לא מסוג הסופרים שיושבים שעות בחדר העבודה ומתכננים מה לכתוב. היא מעדיפה פשוט לזרום. "זה בא לי 'בשלוף', כמעט בלעדיי, אני לא מתערבת", היא אומרת, "אני כותבת, אבל זה כאילו מישהו אחר כותב. רק כשאני קוראת את זה בפעם הראשונה אני מבינה מה קרה".
את ספרה השישי "חתיכת סיפור", החלה אורבך (50) לכתוב בדיוק כך – בלי לדעת לאן הוא יתגלגל. "אני שונאת לתכנן כי זה הורס לי את ההפתעה ואת יכולת האלתור הפנימי", היא מספרת, "אני פשוט מתחילה ללכת והשביל בונה את עצמו. מדי פעם אני מוודאת שאני לא עושה פדיחות, למשל בודקת באינטרנט מה קורה בקולומביה, אבל בעיקרון אני עפה על הדפים. זה כמו טריפ. לא קשה לי לכתוב ואני לא מתייסרת. אני לא עוצרת את החיים ומתמסרת, אלא באה, מבקרת, מסדרת וממשיכה הלאה. אני לא טוטאלית".

הילדה הרעה

אף שכמה מספריה הקודמים היו רבי־מכר ("קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "יותר מדי נינה"), במציאות של שוק הספרים הישראלי אורבך לא יכולה וגם לא רוצה להתפרנס רק מכתיבה. "אני חייבת לעבור מדבר לדבר. לא הייתי יושבת כל היום וכותבת, אני צריכה המולה ושחלילה לא יהיה שקט. אפילו מפחיד אותי לחשוב על זה".

אורבך, אם לשלושה שמצויה בימים אלה בהליכי גירושים, היא גם תסריטאית וקופירייטרית עצמאית שאחראית לקמפיינים כמו העז של yellow, "מילים יכולות להרוג" למניעת שליחת הודעות בנהיגה וקמפיין הבחירות של אהוד ברק מ־2009 – "לא סחבק. מנהיג". כתיבתה קולחת ושופעת דימויים, הומור, ציניות ואירוניה, והשנינות הפרסומאית מתגנבת פה ושם לכתיבתה הספרותית.

"זה סוג של אינסטינקט שאני מנסה להיפטר ממנו", היא אומרת, "ברגע שאת מתחכמת יותר מדי את מאבדת אמינות, וזו כבר כתיבה מהראש ולא מהבטן. צריכים להיות גבולות, לא צריך לשעשע מדי ולא להשתמש בדאחקות. כשאני קוראת דברים כאלה אצל אחרים זה מעצבן אותי, זה כמו להגיד 'תאהבו אותי'. כשכותבים אי אפשר להתנחמד, זה לא מגניב. אני מנסה מאוד לשלוט בזה, לבדוק אם אוהבים אותי גם כשאני ילדה רעה ולא נחמדה".

הגיבורים שלך הם גברים

"שאלתי את עצמי אם יש לי קנאת פין. אני מניחה שהייתי רוצה להיות קצת גבר לפעמים, אבל זה סתם מסקרנות. אני מוקפת חצי עולם שונה ממני, ומעניין אותי מה הולך בו. בכל אחת מהדמויות יש משהו קטנטן ממני. אני אוהבת את הטרנספורמציות שהן עוברות".

"אין לי חוש עסקי בשיט"

לאורבך יש קהל אוהד, ובאופן טבעי היא רוצה להרחיב אותו. זו הפעם הראשונה שבה ספר שלה רואה אור מאז חוק הספרים נכנס לתוקפו, והיא חוששת מחוקי המשחק החדשים. "ברגע שמוכרים ארבעה ספרים ב־100 שקל, אנשים אומרים לעצמם שמקסימום הם יפסיקו באמצע אם הספר לא יהיה טוב. כשקונים במחיר מלא חושבים אחרת. ודאי שאני חוששת מזה, כי אני ממילא מרוויחה גרושים, אם בכלל. בארבעה ב־100 לפחות ידעתי שקראו ספרים שלי, עכשיו גם בזה אני לא בטוחה".

את פוזלת לחו"ל?

"אני מתה שהספרים שלי יתורגמו, כי בזה לפחות יש כסף, או שמישהו יהפוך אותם לסרט או לסדרה. לאחרים אני יודעת לעשות פרסום נהדר ולעצמי קשה לי. אין לי חוש עסקי בשיט, אין לי סבלנות לזה".

ומה עם קמפיין לבחירות הקרובות?

"לא יודעת. זה הרבה פעמים ממלכתי, אני צריכה להיות בינונית כדי שכולם יבינו אותי ואני שונאת את זה. יש בזה אתגר, במיוחד כשאת הולכת על מישהו לא אטרקטיבי. יש בזה פתלתלות שאני אוהבת. אני חייבת קודם כל לשעשע את עצמי, אם לא אני מתה. אני חייבת ליהנות".

איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?

האשה היחידה שרואה בספר "על העיוורון" של סאראמאגו. הידע והתובנות שיש בראייה, עם התסכול שיש בעיוורון של כולם, יוצר אצלה הר געש פנימי שדוחף מלמטה להציל, לעשות משהו מועיל, וחוסם מלמעלה, כי מה הטעם להצביע על דברים שאף אחד לא רואה.

עם איזה סופר או משורר היית נפגשת לערב בבית קפה?

הייתי לוקחת את אניד בלייטון לבית קפה ומזמינה לה מיץ ורקיקים שהשביעייה הסודית היתה "מכרסמת בפגישות הסודיות". לעולם יהיו רקיקים טעימים בעיני מעוגיות. הפריכות שלהם ממש אונומטופיאית. בגללה, שנים חיפשתי גבר שחציו "פטר" הרציני והיפה וחציו "ג'ק" המסקרן והיצירתי. בזכותה גם מצאתי.

איזה משפט של סופר אחר היית שמחה לכתוב בעצמך?

עמוס עוז בספר "סיפור על אהבה וחושך" מתאר את אהבת הספר ואת גאוותו כילד כשהורשה לסדר את אוסף הספרים הקטן שלו בארון הספרים המשפחתי: "בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד. אני כמו אבא. הספרים שלי כבר עומדים". נהדר.

כיצד נולד הרעיון שבבסיס הספר, של "התקדמות לאחור"?

הצורך להשקיט את השאלה הטורדנית: האם הייתי עושה דברים אחרת לו היתה לי הזדמנות נוספת? במהלך הספר ניסיתי לענות לעצמי, ואולי גם להרגיע את עצמי, שכנראה שלא.

מהו המשפט האהוב עלייך בספר?

"הגוף הצעיר והפנים הנעריות שלה כפו עלי להתייחס לעצמי, לבדוק כמה אני מזדקנת, אילו אוצרות טבע נוזלים לי מבין הידיים ומותירים אותי עם בלאי, עם חור ענק בהגנה העצמית שלי".

מי היה הקורא הראשון של כתב היד?

חברתי הטובה, סופרת הילדים רינת פרימו. כשנתתי לה את כתב היד, אחר צהריים אחד, כשכל הילדים שלה צורחים סביבה, היא חטפה ממני את הצרור, התיישבה במקום שבו עמדה והחלה לקרוא מיד.

ממי היית מבקשת לקרוא את הספר ולמה?

מסטיבן ספילברג. כי כל מה שעשיתי בספר זה לכתוב את הסרט שראיתי בראש, סצינה אחרי סצינה. פשוט ישבתי מול המחשב, ראיתי וכתבתי, בלי שהתערבתי לבמאי הפנימי שלי בהערות בונות והורסות. העבודה הקשה היתה לא להפריע לעצמי לראות את הסרט המצולם, מלוהק, ערוך ומלא סאונד. אני סקרנית לראות את הסרט באינטרפרטציה אחרת. סקרנית זה לא מדויק: יותר נכון משתוקקת בלי די.

מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?

אני. הייתי רוצה לקרוא את הספר הזה כמו שאני קוראת ספר אחר. להיחשף אליו כשהוא גמור ואני נקייה משיוך גנטי אליו. זה כמו שאני יושבת ומדברת עם מישהו, ומולי יש מראה גדולה שמראה לי את עצמי מדברת עם מישהו. איך אפשר לנהל שיחה ככה?

לו היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?

"מגלומניה זו מחלה חשוכת מרפא. למזלי, בבדיקה אקראית, גיליתי אותה בזמן, ומנתח דק-סכין כרת אותה, לטענתו, בשלמותה. הוא אמר שרק העתיד יגלה אם נשארו גרורות".

פורסם בעיתון הארץ וכלכליסט