נדמה שידיעה העבר והתחכום של כותב הספר מתפקדים כחרב פיפיות. החיים האנושיים כוסו בעמודים על עמודים של היסטוריה עד שנותורו מחוץ לרומן הגדול.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
כמו כל סופר, קן פולט מבקש לעורר את תשומת לבם המלאה של קוראיו. ב"נפילת ענקים" הוא מנסה לעשות זאת בגדול. ותשומת הלב אכן מתעוררת גם לפני שמגיעים אל העלילה עצמה: 900 עמודים, עובי מרשים, שם שמעיד על הליכה בגדולות, מפת אירופה ברקע העטיפה ובמרכזה תמונת אדם נושא אדם אחר על זרועותיו. כותרת המשנה מגדילה לעשות, כשהיא מכריזה כי זהו רק החלק הראשון מתוך שלושה העוסקים במאה שלמה ומכונים יחדיו "טרילוגיית המאה".
גם תוכו של הספר מעיד על כך שזהו מפעל שאפתני: פולט מתחיל את הספר ברשימה ארוכה של הדמויות הפועלות, ממשיך בהקדמה שמתחוללת ב-1911 ומסיים ב-1924. הוא מתרכז במלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו יותר מ-18 מיליון אנשים, ומטפל ביד חזקה ובכישרון בנושאים כמו מעמד האשה, התמוטטות המלוכה והמעמדיות ומקומה של הלאומיות. בין כריכה לכריכה יעברו גיבוריו טלטלות שונות ולעתים גם משונות, ימצאו את עצמם בחזית ההיסטוריה ויחוו על בשרם את שבריה. הם משתמשים בהווה שלהם – העבר שלנו – כדי לשרוד או לחלופין, כדי לחזק את מעמדם.
אצילים אנגלים וכורי פחם וולשים, דיפלומטים גרמנים ואמריקאים, פועלים מסנט פטרסבורג, מהגרים שהצליחו וכאלה שכשלו, עיתונאים אמיצים ופחדנים, אנשים שאפשר לקרוא להם מהפכנים ואחרים שברור כי הם שמרנים – כל אלה מופיעים לאורך הספר. ריבוי נקודות המבט מציב אתגר לפני פולט, והוא פותר אותו באריגת קשרים בין הגיבורים. הרוזן האנגלי "פיץ" פיצהרבסט, למשל, הוא אחיה של מוד, סופרג'יסטית ליברלית. אתל, המשרתת בביתם ומאהבתו הזמנית של הרוזן, נהפכת לשותפתה של מוד לדרך. אחיה של אתל, בילי, עובד ככורה פחם באחד המכרות השייכים למשפחת פיצהרבסט ובמהלך המלחמה מוצב בפלוגתו של הרוזן. ואלטר פון-אולריך הגרמני הוא אהובה של מוד וחברו של פיץ, שבעת המלחמה אף לוחם נגדו. גאס דיואר האמריקאי פוגש במוד ומתאהב בה. וכך הלאה. אמנם עובר זמן עד שהקוראים יכולים לצייר לעצמם את רשת הקשרים ואת המאפיינים של כל דמות ודמות, אך פולט הוא כותב מיומן ואותה רשת דקיקה מתעבה והולכת עם התקדמות העלילה עד שאין כל קושי להבין מהם היחסים בין הגיבורים ומהם המניעים הנסתרים לפעולותיהם.
לא רק הדמויות נטוות זו לזו. גם המחקר ההיסטורי שעל בסיסו נבנה "נפילת ענקים" מעמיק עד כדי כך שברור מהם המנגנונים שקובעים את התנהלות האירועים. הדייקנות ההיסטורית ויכולתו של פולט להציג אירועים שונים בהקשרם הרחב אמנם מרשימות, אך תיאוריו לא נוגעים בעצבים הרגישים. הם נשארים מנותקים ומרוחקים, מובילים את הקוראים יחד עם הדמויות מפרק לפרק ולא טורחים להיכנס אל עובי קורת הנפש. הקרבות, הפצועים, ההרוגים, החלחלה, הכעס – נשארים על הדף ולא עוברים הלאה. אולי זו החסכנות המילולית, שקוראת לרגשות כמו תדהמה והפתעה בשמן ולא טורחת להרחיב. אולי פולט, כמו הדמויות, מחויב לאיפוק של תחילת המאה הקודמת. כך או אחרת, נדמה שידיעת העבר והתחכום של פולט מתפקדים כחרב פיפיות. החיים האנושיים כוסו בעמודים על עמודים של היסטוריה עד שנותרו מחוץ לרומן הגדול.
ההבנה שמלחמת העולם הראשונה לא היתה כורח המציאות היא מסר חשוב של הספר, אך גם לה יש מחיר. הדמויות של "נפילת ענקים" לא ניחנות במורכבות רבה, ולעתים רחוקות בלבד עולה בקרבן זיק של התנהגות מעורפלת או לא עקבית. ההזדהות עם האנשים והנשים שבספר, עם התלבטויותיהם והתנהלותם, מזכירה ביותר ממובן אחד ספרים כמו "ההגדה לבית פורסיית". אבל בעוד שאצל הפורסייתים תהפוכות הגורל שימשו רקע להבנת מורכבותם של בני האדם, כאן דווקא בני האדם והתנהגותם המתוכנתת מצביעים על מורכבות ההיסטוריה. "נפילת ענקים" מניח ללא היסוס בצד אחד את ה"טובים", כלומר מי שמתנגדים למלחמת העולם הראשונה. בצד השני של המתרס הוא מציב ואולי אף תוקע את ה"רעים", שמרנים שרוחם המאובנת מאיימת להרוס את התרבות עצמה. לחלק מהגיבורים ה"טובים" מוענקים כוחות נבואיים כמעט, בעיקר למי שמחזיק בערכים המקובלים כיום כחלק בלתי נפרד מהמחשבה הליברלית. מאחר שאנו יודעים מהי תוצאת מאבק זה, דבר אחד ברור: הספר אולי בנוי כרומן ארוך ומותח, אבל בסופו של דבר הוא מציית לכלל שעל פיו את ההיסטוריה כותבים המנצחים.
פולט מעמיד את עצמו לצד הסופרג'יסטיות הבריטיות והפועלים שנאבקים על עתידם למול הצאר, לצד בני המעמד הנמוך שמבקשים לשפר את תנאיהם ובעיקר לצד אלה המתנגדים לאיוולת המלחמה ולתוצאותיה ההרות אסון. כך, למשל, כשהוא מתאר את המהלכים שהביאו לפרוץ המלחמה הגדולה, הוא משתמש במוד האצילה הליברלית, שחושבת לעצמה: "בכל מדינה הפסידו המתנגדים למלחמה. האוסטרים תקפו את סרביה בשעה שהיו אמורים להתאפק; הרוסים גייסו צבא במקום לשאת ולתת; הגרמנים סירבו להשתתף בוועידה בינלאומית ליישוב הסכסוך; לצרפתים הוצעה הזדמנות להישאר נייטרליים והם דחו אותה; ועכשיו הבריטים עומדים להצטרף, כשבקלות יכלו להישאר בצד". הצורך להסביר עמדות חברתיות בצורה כה ברורה הופך רבות מהאמירות להצהרות מלאות התלהבות או לכאלה שהקוראים יכולים לעפעף מולן ולהיאנח לנוכח קוצר הראות של אומריהן. לעתים המחשבות של הגיבורים חושפות שמרנות ליברלית שמתנגדת בסופו של דבר למהפכנות חסרת רסן, למשל כאשר גרגורי פשקוב חושב לעצמו על המרידה נגד הצאר: "זה לא היה יכול להימשך. היה דרוש שם סדר… הוא הבין שחייב להיות חופש שאינו מלווה בכאוס".
למרות אורכו ועושרו, ב"נפילת ענקים" בולט גם ההיעדר: בעוד שפולט מנכיח ידע מרשים ומתעכב על אירועים משמעותיים כמו הקרב על הסום או הפסקת האש של חג המולד 1914, הוא מתעלם מאירועים חשובים לא פחות כמו המערכה במזרח התיכון ובבלקן, החזית למול העותמאנים והטבח בארמנים. בגלל אורכו, נוצרת בספר בעיה נוספת: מאמצעיתו לערך, כתיבתו של פולט מתחילה להזכיר את מלחמת החפירות המפורסמת של המלחמה שבה הוא עוסק. ההתקדמות נהפכת לאטית יותר, והמתח המשולב באירועים דרמטיים לא מכסה על תחושה מסוימת של חזרה ושל הבנה מראש. העלילה מתחילה להימתח וברור כי הגיבורים הגדולים מהחיים, הענקים של פולט, יישארו בחיים ויגיעו למקומות המיועדים להם.
נדמה שהקטנת ענקיותו של הספר היתה עושה עמו חסד מסוים. סביר להניח ששני החלקים האחרים של "טרילוגיית המאה" יהיו גדולים לא פחות ומשופעים באותה כתיבה קולחת וסוחפת לפרקים המאפיינת את "נפילת ענקים". נראה שהמאה ה-20 מספקת חומר רב לעיסוק בטרגדיות וטראומות. נראה שקן פולט ממלא אחר הציפיות באופן חלקי בלבד.
פורסם בעיתון הארץ
