"אני לא מכיר ספרי ילדות" / אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד מתגעגע לנופי הילדות שנגזלו ממנו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מספר על הקשר שלו עם פיליפ רות, ומסביר מדוע 40 הספרים שכתב קשורים זה בזה.
(ניתן להשיג את ספריו בספריית הקורא העברי)

אהרן אפלפלד, נולד ב-16 בפברואר 1932 בז'אגובה, רומניה. ניצול שואה. עלה לישראל ב-1946. למד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו הראשון היה קובץ הסיפורים "עשן" (1962). מאז פרסם רומנים רבים, שבהם – "והזעם עוד לא נדם", יצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (1983), פרס ברנר לספרות וזוכה פרס מילוא. ב-2004 זכה בפרס מדיסי לספר הזר בצרפת. ביוני 2008 זכה בפרס גרינזיין האיטלקי. מתגורר במבשרת-ציון.

*מה דעתך על הקשר שבין בתי קפה לספרות וספרים?

"בארץ היה קיים קשר כזה בשנות ה-50 בירושלים. היו בתי קפה ספרותיים שבהם נפגשו תלמידי חכמים, מרצים וסטודנטים, וזה היה מקום מפגש שבו שוחחו הרבה אבל גם ישבו בפינות עם ספר, או מחברת ועט. כולם ישבו בבתי קפה. גם אני ישבתי שנים ארוכות בקפה רחביה. פשוט מקום שבו אפשר להתבונן סביבך ולהתבונן פנימה. מקום השראה".

*עם מי היית רוצה לשבת לקפה?

"במשך השנים נפגשתי עם רוב הסופרים היהודים בעולם, הוותיקים והחדשים. עגנון או הזז וגם ש. שלום. זו הייתה גוורדיה עם מטען תרבותי עשיר. הם דיברו מספר שפות, היו מעורים בעולם היהודי ובתרבות החילונית גם יחד. טיפוסים כאלה כבר לא ניתן למצוא. אני מתגעגע לאנשים בעלי שיעור קומה שכזה".

*לאיזה ספר אתה קשור במיוחד?

"היה לי מזל שבצעירותי פגשתי את ספריו של פרנץ קפקא. זה שינה את אופי כתיבתי. כאן, בישראל, שלט הריאליזם במיינסטרים, ואני הייתי מוקסם מעולם הסתרים. הדמות K שמופיעה בספריו של קפקא הסעירה אותי. קפקא כמו הודיע לעולם שסופר אינו ישות אובייקטיבית שיודעת הכל, אלא ישות שבקושי יודעת על עצמה. הוא לא התיימר לדעת, לא נתן עצות, אלא ניסה להבין את עצמו. מלא בענווה".

*מהו ספר הילדות שאהוב עליך במיוחד?

"הילדות שלי נקטעה בגיל שמונה וחצי, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. עד אז אמי הייתה מקריאה לי לפני השינה. אני לא מכיר ספרי ילדות, אבל אמא הייתה מקריאה לי את אגדות הצפון וסיפורים מן המיתולוגיה היוונית. הייתי נרדם לצלילי קולה".

*מיהם הסופרים האהובים עליך?

"ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות. מלמוד וגם בלו היו חברים שלי. הם חסרים לי. אני עדיין בקשר חזק עם פיליפ רות. הם יהודים שהיהדות בשבילם משמעותית לכתיבה, וגם אצלי זה עמוד תווך. זה קשר אותנו יחד, באופן מסוים. סול בלו ידע אידיש והייתי משוחח איתו. פיליפ רות דיבר איתי אנגלית. לשניהם היו נושאי שיחה מסוימים ומיוחדים איתי. היהדות שלהם לא הייתה דתית ולא אינטלקטואלית, אלא של חוויות ילדות מבית יהודי. רגשית מאוד. הם היו ילדי מהגרים".

*לאיזה סופרים ישראלים אתה מרגיש קשר חזק?

"עמוס עוז היה תלמיד שלי בחולדה ומאז אנחנו בקשר ידידות. א.ב. יהושע מדבר אלי".

*למי או למה אתה מתגעגע?

"אני לא מחפש דברים שלא ניתנים להשגה. אבל אני מתגעגע להורים שלי, לבית שלי הראשון בחוץ לארץ, לנופי הילדות שנגזלו ממני. זו השכבה הראשונה. הסבים. ההורים. הם בונים את אופק עולמך".

*איזה ספר היית לוקח לנסיעה ארוכה?

"תמיד אני לוקח איתי שני ספרים, אחד יהודי ואחד כללי. בפעם האחרונה לקחתי איתי את ספר שמואל ואת 'מותו של איוון איליץ". אדם לא צריך יותר לנסיעה של שבוע".

*ספר על הספר החדש שלך.

"כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי. כתבתי סאגה על מאה שנות בדידות יהודית. מאה שנות אי-הבנה. 'והזעם עוד לא נדם' הוא נכון לעכשיו הפרק החדש".

*מה מעורר בך השראה?

"הילדות שלי. כל מה שקרה במלחמת העולם השנייה מעורר בי השראה. הייתי בהמון מקומות בתקופה הזו – בגטו, בצעדה אל המחנות, אחרי שברחתי הייתי במחנה נוסף וחלק מהמלחמה אומצתי על-ידי העולם התחתון האוקראיני. זה היה בית הספר שלי, שאני לא מאחל אותו לאף אחד, אבל הוא עשה אותי סופר. כבר בילדותי ראיתי את החיים בערייתם".

*מהו הספר האחרון שקראת והרשים אותך?

"ספרו של ג'ונתן ליטל, 'נוטות החסד'. לא אהבתי אותו, אבל התמיה אותי איך אדם מוכשר כל-כך מפנים את הרע והמתועב והמסואב ביותר, והופך אותו לחלק מנפשו".

*יש לך חלום גדול, שטרם הגשמת?

"חלום פשוט מאוד – לעבוד יום-יום, כמו שעשיתי כל חיי. שיימשך בצורה מניחת דעת. פרסמתי 40 ספרים שתורגמו להרבה לשונות וזכו להכרה בעולם. לא מבקש יותר".

פורסם בגלובס